לוי נ' מכללת ב"ש והנגב

פסק דין

העובדות:

זוהי תביעה לפיצוי התובעת בגין החזר דמי לימוד בקורס, שלטענתה לא סיימה. הקורס התנהל אצל הנתבעת והמדובר בקורס הנהלת חשבונות, כפי ש היא מציינת בכתב התביעה. עוד היא טוענת שם כי הובטח לה כי אם לא תעבור את המבחן, או אם לא תסיים את הקורס תהיה זכאית לקורס נוסף מלא ללא תשלום. למרות זאת, הנתבעת לא אפשרה לה לעבור את הקורס פעם נוספת והיא עדיין מחזיקה בכל החומר הנלמד.

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי המדובר בקורס משנת 2003 והתובעת נרשמה לקורס ביום 3.3.03. הנתבעת טוענת להתיישנות מאחר וחלפו 8 שנים ולגופו של עניין היא טוענת כי התובעת ביטלה מספר המחאות ללא אישור המכללה, עזבה את הקורס ביוזמתה ומתוך סכום של 3,450 ₪ שילמה סך של 1,072 ₪ בלבד. בתחילת שנת 2011 לאחר בדיקת נוכחות בקורס הנהלת חשבונות גילו כי התובעת נמצאת בכיתה ללא שהודיעה או ביקשה אישור מהמכללה. התובעת נתבקשה לעזוב את הקורס לבירור טענותיה, ובמספר פעמים נתנה מספרי תעודות זהות לא נכונים. בפעם השלישית, לאחר שמסרה תעודת זהות נכונה הסתבר שהיא התחילה ללמוד לפני 8 שנים, לא שילמה את מלוא שכר הלימוד ועזבה את הלימודים ללא הודעה. הנתבעת טוענת כי התובעת מוסרת הודעות שקריות לבית המשפט וגם לנתבעת.

התובעת העידה בפניי ובין היתר נדרשה לשאלת ההתיישנות וטענה שבשל העובדה שנכנסה לקורס פעם נוספת

ב – 2005, עילת התביעה נמשכת. באשר לשנת הלימודים ב -2003 טענה ששילמה את מלוא שכר הלימוד, למדה בערך חצי שנה ואחרי כן ברמה האישית לא יכלה להתמודד עם המורה. מאחר והובטח לה שתוכל לגשת מחדש לקורס, ניסתה שנה לאחר מכן ואז הסתבר לה כי המדובר באותו מורה. בשנת 2005 החליטה להיכנס לקורס על דעת עצמה, שוב ראתה את אותו מורה, אולם למרות זאת המשיכה ללמוד בקורס. המורה ביקש להוציאה מהשיעורים. בשנת 2007 או 2008 שוב נכנסה לכיתה בשם בדוי, מסרה שם אחר והמזכירה זיהתה אותה ואמרה לה שהיא איננה יכולה להמשיך להישאר וצריכה לשלם שכר לימוד. נציג הנתבעת הסכים להפחית עבורה את תשלום דמי הלימוד, אולם היא סרבה .

נציג הנתבעת חזר על הנטען בכתב ההגנה. באשר לחוזה ההתקשרות בין הצדדים טען כי בשל השיהוי בהגשת התביעה, לא נשמר הסכם ההתקשרות עמה, אולם יש ברשותו טופס התקשרות סטנדרטי, המשמש עבור כל התלמידים וגם בתקופה הרלוונטית.

התובעת ביקשה להגיש תמליל של הקלטות, ובשל העובדה שאלה לא הוצגו לנציג הנתבעת טרם הדיון דחיתי את המשך הדיון על מנת לקבל גם טופס סטנדרטי של התקשרות לצורך קביעת המסגרת החוזית של הצדדים.

יום לפני הדיון ביקשה התובעת להגיש תמליל נוסף של שיחה בין גב' בשם "מזל" ובין נציג הנתבעת. התובעת לא העבירה לנציג הנתבעת עותק מהתמליל שלטענתה הקליטה ביום 6.2.12. בשל העובדה שאין המדובר בתמליל אותו ביקשה להגיש בישיבה הקודמת, ולכאורה אין המדובר בשיחה בין התובעת לנציג הנתבעת כך שאין לו רלוונטיות לענייננו,ובשל העובדה שלא העבירה אותו לעיון נציג הנתבעת דחיתי את בקשתה.

נציג הנתבעת הגיש עותק מהסכם התקשרות סטנדרטי, והתובעת העלתה לראשונה טענה כי יש בידה את מסמך ההתקשרות עמה. במהלך הדיון הסתבר כי המדובר במסמך שהוצא לכאורה במרמה ע"י חבר של התובעת, לצורך הדיון כאן, והתובעת עצמה הודתה במהלך הדיון כי אין המדובר במסמך ההתקשרות עמה כפי שטענה בתחילה. דחיתי את בקשתה להגשת המסמך, אולם לאור העובדה כי לכאורה מדובר במסמך חיוני לצורך פסק הדין ואם יחפוץ נציג הנתבעת להגיש תלונה במשטרה נגדה אני מסמנת אותו בסימון א (שני עמודים). בתחילה וטרם ששמעתי את התנגדות ב"כ הנתבעת סימנתי את המסמך בטעות (ת/2 וחתימתי ר.ב).

פסק הדין:

תביעתה של התובעת התיישנה. לפי סעיף 5 (1) לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. על פי סעיף 6 לאותו חוק, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

המושג "עילת תובענה" אינו בעל משמעות מונוליטית. תוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולתכלית ההסדר המשפטי במסגרתו הוא עולה. זהו מונח מסגרת שמהותו משתנה על פי המטרה לה נזקקים לצורך הגדרתו (ע"א 217/86 שכטר נ' אמבץ בע"מ, פד"י מ"ד (2) 846, 858). המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פד"י לח (3) 673, 684).

אכן, "המבחן.. הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של כל המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עשוי לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים, אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד קיומו של כח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל".

(דברי השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הועדה המקורית לתכנון ובניה, פד"י נא (2), 594, 581.

(ראה גם י.גלעדי, התיישנות במקרקעין – קווים לרפורמה, משפטים י"ח (תשמ"ח – תשמ"ט), 209 177 ; שכטר נ' אמבץ, שם עמ' 859-860). לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ולהגיש את תביעתו. מבחינה זו, עילת התביעה נוצרה ביום שבו אילו הגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את עובדותיה המהותיות היה זוכה בפסק דין, שהרי ברי כי אין למנות תקופת התיישנות קודם למועד זה, מקום שטרם בשלה זכותו של בעל דין לפנות לבית המשפט בתביעה משפטית ולזכות בסעד (ע"א 115/52 ולירו נ' ליפשיץ, פד"י ז', 567; ד"נ 32/84 עזבון ויליאמס נ' בנק א"י בריטניה, פד"י מד (2) , 265; ע"א 2462/97 פועלים ליסינג נ' טיפול שורש, מרפאות שיניים בע"מ , פד"י נד (1) 529, 541; ע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי וישיבת עץ חיים נ' ועדה מקומית לתכנון ובנייה ירושלים (טרם פורסם).

בענייננו התובעת בחרה להגיש תביעה כספית, למרות שטענתה למעשה היא כי היא זכאית לעבור את הקורס פעם נוספת ללא הגבלת זמן. בכל הנוגע לסעד המבוקש על ידה, התביעה התיישנה, מאחר ועל פי המבחן שציינתי לעיל עילת התביעה נוצרה ביום שבו הפסיקה התובעת את הקורס, על אף שלגופו של עניין אין לה לטעמי עילת תביעה כספית גם ללא קשר לשאלת ההתיישנות.

לו אקבל את פרשנותה של התובעת לכך, כי ההתיישנות נפסקה בשל העובדה שהחלה ללמוד פעמיים נוספות (היא עצמה מודה שנכנסה לשיעורים ללא אישור ואף בזהות בדויה, וקיימת לה זכות לעולם ועד להכנס לקורס פעם נוספת ללא תשלום, תביעתה לא תתיישן לעולם.

לגופו של עניין אני מעדיפה את עדות עד הנתבעת כמהימנה יותר. ראשית – התובעת לא הוכיחה כלל כי שילמה את מלוא סכום הקורס כפי שטענה. הקבלות שהגישה הן בסכום כולל של 700 ₪, כאשר נציג הנתבעת אישר ששילמה 1,072 ₪ בלבד מתוך סכום של 3,450 ₪. הואיל והמדובר בהודאת בעל דין יש לקבל כממצא עובדתי שהוכח כי התובעת שילמה סך של 1,072 ₪, אף מעבר לסכום הקבלות שהגישה. לפי ההסכם הסטנדרטי על התובעת היה לשלם את כל שכר הלימוד והיא לא עשתה כן כך שהפרה את הסכם ההרשמה.

נוסף על כך, במהלך הדיון הסתבר כי התובעת לא דיברה אמת כאשר טענה שיש בידה הסכם הרשמה שנכרת בינה לבין הנתבעת ויש בו רישום בכתב ידו של נציג הנתבעת והסתבר שמדובר בהסכם שנחתם עם אדם אחר, חבר של התובעת. לכאורה מדובר בראיה שהוצאה במרמה מהנתבעת.